משתוממת

משתוממת מהיכולת של הגוף להחלמה, מהכישרון של כתפיים להרפות, מהתשוקה של צלקות להגליד. מאצבעות שיכולות לקלוע צמה מבצק שמרים, מכל זה. מבזיליקום שהיה הרגע בגינה ועכשיו הוא ממרח בטוסט שלי, והגינה שאני אורחת בה, היא לרגע אחד כל עולמי. מהפתק בכיס כי אמרתי למישהו את הספר שהזיז בו משהו והוא לוקח ואומר תודה שבאת, שינית לי, שינית בי. משתוממת מהדרך אל המוכר שהפכה לא מוכר, מהפקידה בבנק, שהיתה יעילה, חביבה ונתנה לי להאמין שאוכל להתחיל מחדש, מבעלת האמונה ששאלה איך יודעים אם שינית מקום, או שינית מזל. ואני מספרת לה על מחשבות של שניים, ושלושה. משתוממת מדמעה או צחוק מהגוף שיכול להכיל בתוכו עוד גוף, ובנשימה אחת להינתק ממנו, לבלי שוב

מודעות פרסומת

פריקסה

פריקסה מתכון

לפי קרין גורן

לבצק:
1 קילו קמח
1 שקית שמרית
2 כפות סוכר
1 כף מלח
1/2 כוס שמן
2 כוסות מים פושרים

לטיגון: 

שמן לטיגון עמוק

אופן ההכנה:

בקערת מיקסר עם וו לישה שמים קמח ושמרים ומערבבים ידנית. מוסיפים סוכר, מלח, שמן ומים. מעבדים עד שנוצר בצק אחיד גמיש ורך, אך לא דביק (כ-5 דקות במיקסר חזק עם וו גיטרה, או כ-10 דקות בלישה ידנית).
משמנים את פני הבצק ומכסים בניילון נצמד (למניעת התייבשות). מניחים לתפיחה להכפלת נפח (כשעה עד שעה וחצי, תלוי בטמפ' החדר).

מעצבים לחמניות ומתפיחים:
מוציאים את הבצק מהקערה ומחלקים ל-20 חלקים.
יוצרים לחמניות ומניחים על מלבנים של ניירות אפייה. משמנים בתרסיס שמן ומניחים לתפיחה להכפלת נפח (כשעה).

מטגנים וממלאים:
מחממים שמן לטיגון עמוק. מכניסים לחמנייה לסיר יחד עם נייר האפייה ומטגנים לאט להזהבה (3-2 דקות מכל צד. אם הלחמניות משחימות מהר יותר מנמיכים את האש). מוצאים לנייר סופג. חוזרים על הפעולה עם יתר הלחמניות ומצננים מעט.
פותחים את הלחמניות וממלאים אותן בתוספות.

פריקסה

 

 

זה הרגע 27.09.13

זה הרגע 27.09.13

זה הרגע בו כלו הכוחות לגלות את שמתגלה או את שמתכלה.
אולי אלה רעשי הסתיו הדוחק, או הקיץ הנאחז.
הלוואי והיית בא לכאן פעם אחת פשוטה, לרגע, שיש בו חיים, צוחק ואומר
נגמר החלב, אני רץ לקנות. במקום זה, מזמינה תה, וחושבת שמה שמת לא ישוב עוד, ולי כבר נמאס משליחים וממתנות בדמות פירורי לחם.

23.09.11

נכתב לפני שנתיים

אתמול הייתי ב"סליחות". כן. בבוקר שאחרי הבנתי שוב שזה לא הגיוני שתפילות קשורות אצלי רק באזכרות. זה זמן לתקן. לתיקון. ומה בתפילה – כמו בי. הכול מכל. סלחתי. ביקשתי. נשמתי. סלחתי. ביקשתי. עצמתי עין, פקחתי עין. הבטתי. התבוננתי החוצה ופנימה ועוד ביקשתי , ועוד סלחתי. ונסלחתי לעצמי. לפחות מעט. לסליחה יש צורה של מעגל. כמו אהבה טובה. לסליחה יש צורה של שמש, וגם של ירח בו זמנית. סלחתי, נסלחתי, התבקשתי, וביקשתי. את שמבקשים בלב, והפעם קודם לי ואחר כך לכל השאר. זוגיות פרנסה בריאות ופריון ושלווה גם לנור מהקפה מהדרך. נווה צדק יפה יד ביד. התפילה יפה גם היא. לא הכול אני מבינה. סימני הניקוד קוסמים לי כתמיד. כמו ספר הדקדוק הפנימי שלי. עוד לפני הסרט. ~ כיתה ט'. המורה כותבת את השיר על הלוח. אני מסמנת אותו בסימני ניקוד. מות אבי. חולם מלא. קמץ. חיריק מלא. כל סימן ניקוד לוקח בכי טרי משלו. אני זוכרת את וו הירח, עליו תלה אבי את מעילו. אין זה היה מעיל, אלא חולצת צווארון מכופתרת, מגוהצת, קייצית. אני זוכרת את העננים ברקע. ואחר כך היא כתבה- 'זכר אבי עטוף בנייר לבן כפרוסות ליום עבודה', שם כבר התאהבתי בו, בעמיחי הזה. לעד. ~ לגעגוע אין זמן. או חג. 'שלווה גדולה: שאלות ותשובות'.

תמונה

ילד דג כל מה שהוא מבקש לו. צילמתי אותו בנמל בקיץ שעבר.

02.08.13

תמונה

 

הכנות לסופ"ש. מתלבטת בין עוגת גבינה של רוני ונציה לבראוניס של זאתי מתפוז. בכל אחד יש פרוצדורה שאין לי כוח אליה. רק כרגע. 
לא בכללי. ההמסה. או הסינון. (וגם לא קניתי את המצרכים לעוגת הגבינה עדיין- שמנת, גבינת שמנת, וגבינה. חמאה יש). אבל כתבתי את רשימת המצרכים, בנייר התווים שלי. כמה יפה ככה. במקום זה אני בוהה. וזה נעים ונוח, אם יודעים את גבולות הבהייה. הבהייה הפכה לנמנום, שהפך לערנות גדולה. יש כבר עוגת בננה, מהבוקר המוקדם, בזכות חברה טובה אחת, שיודעת לזהות את הרגע הזה שבו אין לי כוח אפילו להשיג בננות, ועוד אחרי כן מחכה אתי בתור הזוי, בלב גדול ואמתי. לא שוכחת להודות. בתוך הבהייה. שיחה עם נציגת שירות, שמסבירה היטב, גם לה אני מודה. בכלל לא חיכיתי הרבה על הקו, אני והיא שמחות מכך. כן, כי כולם בטבריה, אני מסבירה, והיא מחייכת, ואומרת, אני אסיים את השיחה איתך, ואסע לכנרת, את עושה לי חשק. ולעצמי אני מודה שחתכתי אפרסק. הילד שצורח בחלון, לא יחטוף ממני עכשיו צרחות בחזרה, כי הוא ילד, וגם אני ילדה. 

הרעשים שהיו פסקו. על כל אדם להעריך את השקט שיש בתוכו. ולחשוב היטב, מה הוא שומע, ומה לא. מה נכנס, ומה יישאר בחוץ. 
להתראות יולי, היית חודש ארוך מדי. לך.
ברוך בואך, אוגוסט רך. אני אנהג בך היטב. ואשאיר לך ביס מעוגת הגבינה.

תירס חם

תמונה

בוקר שמתחיל בעץ משוייף ורך, חייב להמשיך בפרפרים. יש משהו בשקט של המדבר שחובט בפנים. התחבורה הציבורית מביאה אותי הפרטית לתחנה אחת אחרי דרך הבשמים, מחפשת סימני דרך. פרפרים לבנים, גרפיטי, מאפייה, נער, בצל סגול שמתקלף כמו תפוח עץ. כל מה שמתחשק לי לעשות זה ללוש במאפייה, או לחתוך את הבצל הצבעוני על העץ שלי, הטרי. אז אני קוראת ב׳המזכרות׳ ומשתדלת לא לדמוע בכל עמוד. צוחקת, נושמת. אין כאן לחות, כך אומרים, שיער מסתגל בשמחה. מוביילים על גזע עץ, ברי סחרוף ברקע, ארבע פרוסות צנים עם ממרחי מדבר. שקט. לא דממה דקה, לא הפסקת אש. שלווה גדולה של עמיחי, אולי. שאלות ותשובות.

22.8.13- מצפה רמון, פסטיבל אינטימדבר.

25.08.13

תמונה

לחם קל, בכלל לא קל. סותם לי את כל הגוף. מספרת כאן הגברת המדברית. אני שותה בבוקר רק תפוח, לא קפה. קמח ומים זה דבק. תזכר בגן, עם מה היית מדביק נייר? אני מעדיף לא לראות את זהככה. כל הסיפור של בית מטבחיים. משיב לה הבחור שאוכל בדרך כלל רק באבן גבירול, מכיר את אבא גיל? היא מתעניינת. כן, קצת. 
המזכרות על השולחן ובאצבעותיי מגרשת שני זבובים כדי שיהיה קל יותר לכתוב. הלבאנה עושה ציורי קיר על צלחת חום בהיר, בטפטופי זעתר וברנע עדין. עכשיו כבר במרכז בו העניינים נמשכים במקצב שלהם. חלוקת האגרות מלמדת אותי על עצמי ועל אהוביי, ועליי דרך עיניהם, ובכלל. את פותחת בקלפים? שואלת המלצרית, כן, אך אלה לא קלפים אלא זכרונות שצילמתי, ריחות וצבעים. כמיהות וגעגוע. אני מסבירה, ובוחרת לה את ׳מי שלא תהיי, את שווה את כל האהבה שבעולם׳. היא נרגשת ומספרת על אהבה חדשה, טרייה, אחרת. נקייה. כמה נפלא זה הדייט הראשון, עם הפרפרים בבטן, כן, כן. בכל גיל, ובכל עת. סקירות ערב החג או הסתיו מוצאות את הדרכון בתיק שנרכש לפני שנתיים, ובתוך כל זה גם דברים עוקצים בדמויות של אמצעי שכחה, מפיות, פתקים ושטפי דם של כמיהות. אני לא נופלת, רק מלטפת. מסירה תלתל, משליכה רסיסי אבק, שלג של רצונות סדורים צפופים כמו טיפות טל של סתו שמחכות שיילך הקיץ, מצטופפות ברוך נוקשה. צפוף יותר ויותר, רק כדי לחוש לרגע אחד שמשהו עובר בהן בעת ההמתנה הדרוכה. שמישהו בתוכן דרוך איתן.

אוגוסט, 2013- מצפה רמון, פסטיבל אינטימדבר.

 

29.08.13

הכאבים באזור הכמיהה שבו מאז אותו יום בו האבדה נמצאה.
תמונה
 
אולי הגיע הזמן לקבוע את התור השנתי ולהתבונן בכל צדדי הרוך, מבפנים ומבחוץ. 

גרפיטי, אף אחד לא לומד מהחיים. פסטיבל אינטימדבר. מצפה רמון. אוגוסט 2013.